כתבה אלונצי

אלונצ'י התינוק היה מועד לנטישה עוד בבטן אמו.
היה לו "משהו", לא ידעו מה יש לו, אבל אמרו שיש.
כשראיתי אותו, התפעלתי מיופיו.
תינוק גבוה, בהיר שיער, ממלא את העריסה. ילד טוב מאוד.

היה קשה להאכיל אותו בבקבוק,
כי היתה לו "לשון קשורה".
חפרתי בגוגל - היה כתוב שזו תופעה מוכרת אצל תינוקות.
ביקשתי רופא אף-אוזן-גרון, הוא בא.
תיקתוק קצר במספריו, טיפה מי סוכר, והתינוק אוכל כמו גדול.

אמרו שיש לו שרירים רפויים.
שוב גוגל בא לעזרה, והתחילה סידרת ת"ס - תרגילי סדר.
כל בוקר היה מתחיל בשירה:
"ידיים למעלה על הראש, על הכתפיים, אחת, שתיים, שלווווש",
שתי ידיים קדימה, שתי רגליים קדימה, יד למעלה, יד למטה,
מחיאות בידיים, מסג' עדין ברגליים, והכול תוך כדי שכיבה על הגב במיטה.

חיבוקים, נשיקות, והמון אהבה, ליוו את כל הסדרה.
שמתי לב, שהעריסה קטנה עליו.
דיברתי עם מי שצריך, הובאה לו מיטה קטנה, אבל גדולה ממידתו.
פתאום היה לו חופש פעולה לנוע.
המיטה הפכה תוך זמן קצר לזירת שעשועים,

וכול הזמן אני בודקת: מסתכל עלי? מחפש אותי? מחייך אלי? שומע את קולותיי?
במעלית, כשירדתי איתו לאור ולשמש,
כולם אמרו לי: "איזה תינוק יפה!", ונעשה לי חם בלב.
הרופאים היו המומים. לא האמינו לגודל השינוי, להתפתחות, ולקצב המהיר.
אני מתפללת בלבי, שתינוקי יוכיח לכולם, ש"המשהו" ההוא, בטעות יסודו.
אלונצ'י זכה לאמא חדשה וטובה, ואני, יודעת בבטחון מלא -
שהיא זכתה בו.

דפנה