מלאכית

מלאכית


בפגיה אמרו לי: "שמה, שמה" והצביעו לכיוון קצה החדר העמוס.
בפינה, בין מכשירי חשמל אימתניים, מצפצפים, כבים ונדלקים, מרעישים
עמדה מיטה ובתוכה ערימה של כבלים.
התחלתי להפריד אותם לפי הצבעים, ואז גיליתי אותה - את המלאכית שלי.
לא ממש ראו את פניה, בתוך שתי גבעות שכיסו את לחייה בפלסטרים חדשים וישנים, מדבקות,
וכבלים צבעוניים שיצאו ונכנסו מתוך כל פתח בגופה.
ראיתי זוג עיניים כהות, וערימה ענקית של תלתלים שחורים על ראשה.
רציתי לקחת אותה על ידיי. מבצע מורכב.
המיטה מחוברת לקיר מצד אחד, וצמודה למיטה נוספת מהצד השני.
לכי חפשי כיסא - מצאתי.
הזזתי, דחפתי ונדחפתי - ואז, בכוחות משותפים עם הסניטר, הורדנו את מסגרת המיטה.
הקטנה שכבה על גבה, ועקבה אחריי.
אמרו לי שהיא מחוננת. יודעת כבר 3 שפות - ערבית, עברית ורוסית.
הצלחתי להזיז בזהירות חלק מהכבלים, השאר נותרו על המיטה.
הרמתי אותה ואת החוטים היוצאים מגופה, חיברתי אותה מיד - לב אל לב
ובאיטיות, בכוונה גדולה, התיישבנו יחד על הכיסא.

כך ישבנו מחובקות 3 שעות, כשמידי פעם יש הפרעות -
תעשי לה אינהלציה, תמדדי חום, תחליפי חיתול
ביקור רופאים, דיון אחיות, ועוד כהנה וכהנה.
וכול פעם, ההתנהלות המשותפת חוזרת על עצמה.
7 חודשים הייתי וחייתי אותה. רק אני והיא.
ביום שהכינו אותה לניתוח לב חירום, עמדתי מחוץ לחלון, ובכיתי יחד איתה.
הייתי עדה ושותפה לטיפולים, הבנתי את דוקטור עודד, שלא נתן לגלח את ראשה.
עברתי איתה יחד מהפגיה, לטיפול נמרץ ולמחלקה.

שרתי ולימדתי אותה את כל שירי הגן, ובמיוחד את "הילדה הכי יפה בגן",
והשמחה הכי גדולה שלי היתה לראות אותה מקפיצה את הטוסיק שלה לקראתי.
ביום השחרור שלה, לביתה, בכיתי ושמחתי בו זמנית,
על הבראתה הבלתי נתפסת של המלאכית האהובה שלי.
  
דפנה