כתבה - לפני ארבע שנים נפגשנו

לפני ארבע שנים נפגשנו. לא היית התינוקת הראשונה שלי ב"חיבוק ראשון". קדמו לך תינוקות יקרים ואהובים שכל אחד מהם היה עולם ומלואו והפרידה מהם היתה קשה מנשוא.

דווקא את זכית - מכל התינוקות שחיבקתי לפניך היית את הראשונה לחזור אל משפחה אוהבת, לא למוסד ולא לזרועות הקב"ה בטרם עת. כשנפרדתי ממך היה ברור לי כי זיכרון שעותינו המתוקות יחד יישאר בלבי תמיד, אך לא אראה עוד את פנייך היפיפיים ושמך המלאכי לא יילחש עוד על שפתיי באהבה אין קץ. בפגישתנו האחרונה ישנת בתיבת הזכוכית שלך בחדר התינוקות. לא נשאתי אותך בזרועותי כדי לא להעירך, רק עמדתי לצידך, אוחזת בכף רגלך הקטנה ונפשי יוצאת אליך דרך הדמעות שלא הפסיקו לזלוג.

כעבור 3 שנים, בהיותי סטודנטית לרפואה, הגעתי למכון להתפתחות הילד. לפני כניסת המטופלת הבאה ישבתי עם הרופאה ועברנו על התיק. הדבר הראשון שקפץ לעיני היה השם. הייתכן?! לא, זו בטח לא את. את שם משפחתך לא זכרתי, וידעתי כי רק הגעגועים מנסים למצוא שביב תקווה שאולי, אולי אזכה לראותך שוב.
בעוברינו על הבעיות הרפואיות המפורטות בתיק התחלתי כבר לחוש בגל ההתרגשות מציף אותי - בעיה רפואית כה נדירה כמו שלך, לילדה עם שם כמו שלך, בגיל המתאים- נפשי לא ידעה מנוחה. חיכיתי שתכנסו, את ואימך. לא יכולתי להסיר ממך את עיני. כל כך גדלת- ואת מחייכת ומתרוצצת ומדברת. נס ממש. ואולי זו לא את? הרופאה שוחחה עם אימך ובדקה אותך ואני הייתי כמהופנטת לכל תו בפנייך- כיצד אפשר לזהות ילדה שלאחרונה ראיתי בגיל 4 חודשים והיום היא בת 3 שנים?

לבסוף אזרתי אומץ ושאלתי את אימך האם עם היוולדך, בפגיה, היו לך מתנדבות מעמותת חיבוק ראשון. היא ענתה שכן.

אושר גדול מילא אותי- זו את, אהובת נפשי. זו את, תינוקת שלי.
 

נופרת