כתבה - חמודי החמוד

ששה חודשים הוא שכב על גבו, בעריסה, במחלקת יילודים.
סביבו היתה המולה קבועה - אבא ואמא עם תינוקם החדש, סבא וסבתא - בהתפעלות!
רופאים, אחיות, מנקות, פקידות, תינוקות התחלפו כל הזמן, יילודים שזה עתה נולדו,
ו"בוגרים" בני 3 ימים, שיצאו לביתם החדש - עם אבא ואמא.

והוא?
שוכב. רוב הזמן ישן. נלקח לרחצה והאכלה, וחוזר מיד לעריסה.
מסתכל על התיקרה, על התאורה, אפילו מובייל לא היה לו.
לבד. אבל לא טיפש.
הוא מהשורדים. רק קצת רעב - צורח. חיתול קצת מלא - זועק.
ככה הוא זוכה במעט מגע והתייחסות.

ביום שהגעתי אליו, דבר ראשון - לב אל לב.
דבר שני - מוזיקה. לא ישבתי איתו בחדר יילודים, לקחתי אותו לחדר הנקה -
שם היה רדיו, ותוך כדי חיבוקים נענו לקצב השירים.
לפעמים לקחתי אותו בעגלה לטיול יש הרבה מסדרונות סביב למחלקה.
לבוש ועטוף, אנשים אומרים: "איזה חמוד!" ואני כולי זורחת.

ביום שבאו לקחת אותו לבית הילדים ביפו,
חיכינו שנינו מהבוקר. חמודי היה חגיגי מאוד.
קניתי לו חליפה יפה, עם כובע ונעליים תואמים
יצא יפה כמלך.

ממש לפני שנלקח, פתאום הסתכל עליי
וחייך חיוך ע נ ק י

גם לי היתה תגובה ענקית - המון דמעות.
פעם ראשונה שראיתי אותו מחייך.
חמודי יפה שלי.
 
דפנה